Divorced

מרכז המידע להליכי גירושין ודיני משפחה
מרכז המידע להליכי גירושין ודיני משפחה

פרשנות צוואה

פרשנות צוואה על פי חוק בישראל

המקור לכללי פרשנות צוואה הינו סעיף 54 (א) בחוק הירושה, לפיו "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". המונח אומד דעת המצווה משמעותו, לעמוד על כוונותיו ומטרותיו האמיתיים של המצווה.

מכאן, ניתן להסיק מסעיף זה בחוק, כי בפרשנות הצוואה יש להשתדל עד כמה שניתן לכבד את רצון המוריש ולהגשים את כוונתו האמיתית.

הצורך בהתערבות בית המשפט בפרשנות הצוואה עולה במקרים חריגים בלבד בהם לא ניתן להבין את כוונת המצווה מלשון הצוואה בלבד.

במצבים אלו יפעל בית המשפט בהתאם לכללים וקריטריונים הבאים:

  • במקרים בהם עולה הצורך לחרוג מפרשנות הצוואה במובן הצר, יבחר בית המשפט בפרשנות רחבה ולשון הצוואה תתוקן בכפוף לכוונת המנוח. יש לברר את כוונתו הסובייקטיבית של כותב הצוואה ולהצמד אליה גם אם הדבר כרוך בשינוי הוראות הצוואה.
     
  • במקרים בהם לשון הצוואה אינה חד משמעית יש לפרש את הצוואה לפי הערכת רצונו של המצווה כפי שהיא משתמעת מהנסיבות ורק כשכוונת המצווה אינה ברורה מהצוואה עצמה פונים לנסיבות חיצוניות העשויות לסייע בפרשנות.

מהן נסיבות חיצוניות?

כאשר לא ניתן לממש את כוונת המוריש על ידי פרשנות הצוואה בלבד, נזקקים השופטים לראיות חיצוניות לצוואה המשמשות עדות לכוונה המקורית. בכל מקרה יש עדיפות לאומד דעת המצווה ואם הערכת כוונתו לא עולה מן הצוואה נעשה שימוש בנסיבות חיצוניות.

המונח נסיבות חיצוניות כולל, לדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, נתונים לגבי מה שהתרחש עד לעריכת הצוואה, בעת עריכתה ובמהלך האירועים שהתרחשו לאחר כתיבתה, אשר מהם ניתן ללמוד על אומד הדעת של כותב הצוואה.

  • בית המשפט מעדיף תמיד לפרש את הצוואה כניתנת למימוש מאשר לפרש פירוש שיוביל לביטולה, וזאת בהתאם לדברי כותב הצוואה.
     
  • אם לא ניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו ללא הטעות – בטלה הוראת הצוואה (סעיף 30 לחוק הירושה). דוגמה ליישום הכלל בהמשך.

דוגמאות מפסיקת בית המשפט לענייני משפחה

פסק הדין שנקבע בהליך תמ"ש 6013/00 על ידי השופטת צפת, הינו מקרה בו חרג בית המשפט מהוראות הצוואה על מנת להגשים את רצון המצווה. במסמך הצוואה כתב המנוח שכל רכושו יעבור לאחייניו לאחר מותו והאלמנה תקבל 2,500 דולרים מדי חודש שישמשו תשלום עבור טיפול סיעודי אם תזדקק לכך.

בנוסף זכתה האלמנה לפי הצוואה במכונית ונכסי מיטלטלין. האלמנה הגישה תביעה ובה טענה לבעלות משותפת עם המנוח ברכוש.

יורשי המנוח הגישו באמצעות עורך דין תביעה נגדית, ובה דרשו להתנות את בעלות האלמנה על מחצית הנכסים בכך שיבוטל התשלום החודשי המגיע לה לפי הצוואה.

השופטים התרשמו שבני הזוג ניהלו חיי נישואין תקינים לאורך שנים רבות וגם התקיים רכיב המאמץ המשותף. לאור זאת נקבע שיש לממש את חזקת השיתוף ומכאן שהאלמנה זכאית למחצית מהרכוש.

עם זאת, פסקו שלאור העובדה שהאלמנה תקבל מחצית מהרכוש, ההנחה שיש להוריש לה קצבה חודשית של 2,500 דולרים שגויה. ההסבר היה שאילו ידע המנוח שמחצית מן הרכוש תגיע לידי אשתו, היה נוהג אחרת.

בהסבר זה התבססו השופטים על סעיף 30 לחוק הירושה לפיו אם אי אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו ללא הטעות – בטלה הוראת הצוואה. במקרה זה, נפלה טעות באומד דעתו של המוריש, שכן אם היה יודע שהאלמנה זכאית למחצית הרכוש, לא היה מורה לשלם לה את הסכום החודשי.

לפיכך, הופחת התשלום שעל היורשים לשלם לאלמנה ל–1,250 דולרים לחודש והצוואה תוקנה בהתאם. פסק דין זה מדגים כיצד התערב בית המשפט לענייני משפחה בנוסח הצוואה והתאים אותה לנסיבות החדשות תוך התחשבות באומד דעתו של המצווה עד כמה שניתן היה להעריכו.

במקרה אחר שהובא בפני בית משפט השלום בחיפה (000011/01 ע.ז. בש"א 4480/00) בתאריך 1.8.2001 נערך דיון בעניין פרשנות סעיף 6 לצוואת המנוח אריה וייסמן ז"ל.

"בסעיף 6 מחלק המנוח את רכושו בין הצדדים הזוכים בצוואה – העותר אבישי כץ והמשיבה לוין רות. מחצית מהדירה השייכת למנוח כולל התכולה והפריטים תועבר לפי הוראת המצווה ללוין רות, ולכץ אבישי יועברו כל הכספים הנמצאים בבנק הבינלאומי בסניף המצוין בצוואה והכספים מקופת גמל – קרן השפעה המצויים בסניף אחר.

המשפט שעורר מחלוקת במסגרת אותו סעיף הוא "כמו כן אני מצווה לגב' לוין רות סך של 50,000 ש"ח – בכדי לקנות את מחצית הדירה שעבר ליורשים בחזרה".

המבקש טען בתביעתו שהמנוח התכוון לסכום שיצטבר בפרק הזמן שבין כתיבת הצוואה ליום פטירתו.

לדעת השופטים, משמעות המשפט ברורה לאור סעיפים אחרים בצוואה המעידים על כוונת המצווה. הכוונה היא שהמשיבה זכאית לחמישים אלף שקלים מהעיזבון בדיוק.

טענת המבקש אינה הגיונית מכיוון שאם אכן כוונת המנוח הייתה לסכום שיתווסף באותו פער זמן, לא היה נוקב בסכום מדויק אלא פותח עוד חשבון או מפריד בין כספים שהצטברו עד עריכת הצוואה לכספים שנוספו החל מכתיבתה.

השופטים טענו כי הוראת המצווה לגבי הורשת סכום של 50,000 שקלים מהעיזבון הינה ברורה ואף מודגשת. בנוסף לרצונו שהמשיבה תקבל את הסכום הנקוב הוא מוסיף שהסכום ישמש אותה על מנת לקנות את החלק הנותר.

המסקנה היא אם כן שכוונת המצווה להוריש את הסכום מכספים שהצטברו בחשבונותיו ועל כן, כך פסקו השופטים, על המבקש להעביר למשיבה סכום של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 24.6.2000 (יום הפטירה של המנוח).

לסיכום, ניתן להסיק לאור האמור לעיל שאף על פי שראוי שבית המשפט יצמצם ככל האפשר את התערבותו בניסוח הצוואה, לעיתים אין מנוס מכך ויש לקבוע פרשנות במסגרת דיון משפטי. הדברים נכונים במיוחד כאשר המציאות לאחר מות המוריש מחייבת זאת, כפי שניתן להיווכח בפסקי הדין הנ"ל.

שאלות לגבי פרשנות צוואה? רוצה לקבל חוות דעת מקצועית?
ליחצו כאן לקבלת יעוץ משפטי מעורך דין המתמחה בנושא צוואות!

צור קשר לייעוץ ופרטים נוספים:

שתף כתבה זו:

Facebook
WhatsApp
Email
LinkedIn

קטגוריות

הכתבות הפופולאריות

מרכז המידע להליכי גירושין ודיני משפחה

רוצה לדעת עוד?

מלא את הפרטים והשאר מעודכן בכל עת

מאמרים קשורים

עורך דין גירושין רעננה
עורך דין גירושין רעננה

עורך דין גירושין רעננה שרון סגל גם אדם שיוזם גירושין מתוך הבנה שאין טעם להמשיך בחיים המשותפים, וגם מי שהתהליך

צור איתנו קשר